יום רביעי, 12 בספטמבר 2018

מצב האומה- מצב האופנה 2018


רגע אחרי ראש השנה תשע"ט ורגע לפני יום כיפורים, זהו הזמן הנכון לחשבון נפש.
בתקופה זו אני גם מציין 10 שנות פעילות כסטייליסט וכתב אופנה, לאחר שעשיתי הסבה מחברת הייטק.
יחי המהפך!
בפוסט זה אבקש לשתף אתכם על המתרחש בשוק האופנה הישראלי.

עולם האופנה בהקלדת בזק


צילום: benjamin coburn

מי מאיתנו לא אוהב את תחושת ההפתעה שמחכה לו בתיבת הדואר במיוחד כשהיא עטופה בניילון אטום בצבע לבן ועליה מדבקיה עם שמנו בלועזית? הרי ברור לכולנו שנשלחה אלינו מאחת מחברות האינטרנטיות הענקיות בעולם שמחוללות מהפך צרכני עצום עם השפעות מרחיקות לכת שאותן עדיין קשה לאמוד.
ריגושים זמניים ומהירים נהפכו להיות חלק מחיינו. עובדה. מחכים לטרנד הבא, למשלוח הבא, לצילום הבא באינסטגרם ולמספר הלייקים המהירים שנקבל תוך שעה.
אומנם החבילה הגיעה ליעדה בזמן המשוערך, אך חשבתם לרגע מה איבדנו בדרך?
את המפגש האנושי עם הסביבה.
עם המוכרנים שממתינים בחנות כדי שמשהו יכנס ומעבר למכירה יוכלו להחליף כמה מילים אנושיות מעבר לתקתוק הקופה הרושמת.
את המגע עם הבד ומדידת הבגד באופן אישית ואף את ההתלבטות שנראית אנושית לגמרי.
את חוויית השוטטות ברחוב ויציאה מאזור הנוחות שהיא לרוב המקלדת שלנו בסמארטפון.
אך למרות זאת אני עדיין יכול להבין את אותם אנשים שחושבים אחרת, במיוחד אם זה מהווה עבורם פתרון יעיל וכמובן זול יותר.
אך האם זול הוא תמיד התשובה?

עיצוב כחול לבן

אין אני מנסה להצטייר כפטריוט לאומי אך עדיין ליבי עם המעצבים הישראלים בפרט כשהם עמלים יומם וליל, כדי לפתח את הקולקציה הבאה ולהגישה בזמן לקהל הצרכנים שצמא לחידושים תכופים יותר מבעבר.
חשבתם לרגע שאילו אתם כהורים הייתם שולחים את ילדכם ללמוד במגמת אופנה באחד מבתי הספר או המכללות המתמחות בתחום, הייתם שמחים לראותם כמצליחים ועומדים בזכות עצמם ולא מנסים להישען עליכם כבסיס כלכלי כדי לשרוד? אני מניח שהתשובה היא כן.
כי מאיתנו לא רוצה לראות את ילדיו כמקור להצלחה ולשגשוג?
כאמור הוצאות הייצור והשכירות במדינת ישראל גבוהות עד מאד(לפחות במרכז הארץ) והם מתקשים לשרוד כלכלית. על כן, אני קורא לעודד רכישת מוצרים כחול לבן, כמה שיותר. כי הרי בסופו של דבר אנחנו יורים לעצמנו ברגל.
אם נקנה פחות אופנה כחול לבן, מספר העסקים יקלע למשבר וכנגד זה גם יגרור אחריו מפולת כלכלית שתשפיע גם על תחומים אחרים במשק.
שותפות כמגמה בחנויות אופנה
לאור הקושי הכלכלי ניתן להצביע על מגמה של שותפות עסקית וחברתית שאני בעדה.
מספר מעצבים/ מעצבות מחליטים על שיתוף פעולה ביניהם ומשכירים חלל או חנות משותפת, מה שמוביל להפחתת ההוצאות הכספיות של כל אחד מהם. מעבר לרעיון הכלכלי מסתמנת גם גישת החברותה כי נעים וכייף לעבוד ואולי אף מפרה יותר. ראו דוגמא את תופעת WEWORK. שתופסת תאוצה ומוכיחה כי חללי העבודה המשותפים יכולים להניב תוצאות אישיות טובות יותר.

תהילת חנויות הרחוב מתמוססת

במקביל,חנויות רחוב רבות של מעצבים נסגרות. התופעה רק מחריפה במיוחד ברחובות כגון שנקין ודיזנגוף בת"א, שבהם התרכזו לא מעט חנויות אופנה והשיטוט בהם היה לחוויה.
מחד גיסא, עולם הנדל"ן מרקיע שחקים בארץ ולא מעט בניינים ישנים נכנסים לשיפוץ והתחדשות בעוד החנויות נשארות שוממות ואף ריקות.

דחיקת חנויות הגברים מקניון רמת אביב

אין זה סוד שתרבות הקניות והבילויים עברו מהרחוב לקניון הממוזג המציע ריכוז של אופנה ,תרבות ומזון שהפך להיות האלטרנטיבה המועדפת.
אך מגמה שקטה ובולטת , מעידה על שינוי מהותי דווקא בתרבות הצריכה הגברית.
כחלק מסיורי ה #סטיילינג והקניות שאני עורך עם לקוחותיי בין היתר במרכזי הקניות, נוכחתי לראות לדוגמא כי בקניון רמת אביב, שאותו אני פוקד כמעט כל יום, השינוי הוא מגמתי.
המותג סליו הצרפתי- סגר את שעריו.
קסטרו- הוציאה את מחלקת הגברים לחלוטין מהחנות המשותפת והפכה אותה לנשים וילדים בלבד.
רנואר- סגרה החודש את חנות הגברים.
פול אנד בר- הוציאה את מחלקת הגברים ולאחר מכן נסגרה סופית.
השאלות הנשאלות הן האם כוח הקנייה הגברי התמעט עד כדי כך שנאלצו לסגור את החנויות שסיפקו לפחות מענה בסיסי?
או, האם הגברים רובם ככולם יושבים בבית ומזמינים את מלתחתם מהאינטרנט?
שמא הגברים איבדו עניין בעולם האופנה?
מה שלא תהייה התשובה בסופו של יום, הכול נובע משיקולים כלכליים של השכירות.
בנוסף, קניון רמת אביב, מדפיס כל חודש גיליון אופנתי ובו הצעות ללוקים מנצחים, עדכון על מגמות וטרנדים, צילומי אופנה של כוכבות ואושיות אינסטגרם ואף לא דף אחד שמוקדש למחלקת הגברים.
נקודה למחשבה.

מדינה קטנה – תהילה גדולה

הראש היהודי והחוצפה הישראלית (שלעיתים היא לטובתנו), סייעה רבות לשם מוביל שיצרנו בתעשיית האופנה הבינ"ל.
ראו לדוגמא את שבועות האופנה לכלות בניו- יורק או פירנצה,שמעצבים כמו: ברטה, דרור קונטנטו, ענבל דרור, ריקי דלאל,יניב פרסי , שלומית אזרד, אלון לבנה,קוצרים תשואות ושערים על מגזינים בינ"ל וידועניות מזמינות שמלות לאירועי חתונתן.
רק לפני מספר חודשים עיצב יניב פרסי את שמלת הכלולות לאשתו החדשה של ריצ'ארד גיר.
"קול ששון וקול שמחה באולמי בונטון" כבר מזמן חצה את גבולות מדינת ישראל.

פייק ניוז

הרשתות החברתיות עוררו מהפך תרבותי, צרכני ואף רגשי מבלי לשים לב. מהירות העדכונים, הצפת תמונות וסרטוני הוידאו כחלק מהסטוריז שמשגע את העולם ולא עוצר את סחררת הפרסום.
האם עצרתם לרגע וחשבתם כמה אמת יש בפרסום?האם כמות העוקבים אכן אמיתית?האם כל אחד או אחת שמתפארים בעשרות אלפי עוקבים (שלרוב הם קנויים) אמורים להשפיע על כוח הבחירה והשיפוט שלכם? היכן הטעם האישי שלכם נעלם?וכמה קל להשפיע עליכם עם תמונה ומספרים? האם כל אזעקת טרנד אמור להוציא אתכם משלוותכם? או, האם כל פליטת ריאליטי שמתהדרת בשמלה שנצפתה על המסך הטלוויזיה או בחשבון האינסטגרם שלה, אכן מתאימה לסגנונך או מידתך?
העולם מתנהל כעדר. וחבל.

השטן אכן לובש פראדה

טקס פרסי האופנה שהתקיים בתחילת החודש בחסות מגזין "את" עורר בי תחושות מעורבות.
אכן מחמם את הלב לראות כי מוענקים פרסי כבוד (דגלון נייר תלוי על קולב מתכת) לאנשים המובילים בתחום ושעשו חייל בשנה האחרונה. ואין עיני צרה באף לא אחד מהזוכים, כי ההפך הוא הנכון.
אך היכן אותם אנשים הקשורים ועובדים לא מעט בתעשיית האופנה המקומית שלא הוזמנו?
עולם האופנה כביצה מקומבנת, ראוותנית וסגורה למספר אנשים בודדים שאותה ניתן למנות על 2 כפות ידיים.
אנשים רואים רק את המקורבים להם ולא את אלו שאולי עושים לא פחות ומשתדלים אף יותר. אז על כן מה הפרס בדיוק?על החברות ההדוקה עם המארגנים המפיקים ונותני החסויות?על התחנפויות מוגזמות או לחילופין מגמת "שמור לי ואשמור לך"? האם עולם האופנה נהפך להיות כעולם הפוליטיקה המכוער? בכל מקרה ברכות לזוכים המאושרים.

שנזכה להצלחות מסחררות כל אחד בתחומו גם בשנה החדשה הבאה עלינו לטובה.





אין תגובות:

פרסום תגובה